יום תְקון (T'kun) – יום הזכרון ליהודי קרים שנספו בשואה

מבוא

בתוך מעגל השנה היהודי קיימים מועדים מיוחדים שאינם משותפים לכל העדות. והם, בעיניי, מעניינים ביותר. חלקם ידועים מאוד לציבור בישראל, כגון, יום המימונה של יהדות ארצות המגרב או חג הסיגד של קהילת ביתא ישראל יוצאי אתיופיה. חלקם פחות מוכרים, למשל, סעודת יתרו בקהילת יהודי טוניסיה או אירועי פורים קטן של קהילות יהודיות שונות.

קרוב לליבי במיוחד יום הזיכרון ליהודי חצי-האי קרים שנספו בשואה – יום תקון. הן כי אני שייך למשפחת יהודי קרים, הן כי חוקרים מעטים של יהדות ברית המועצות לשעבר או של יהדות בארצות האסלאם[1] עוסקים או אפילו יודעים על היום הזה.

אתחיל במבוא קצר על יהודי קרים ואמשיך בדיון על יום תקון. בהמשך אגש לפירוט היום ומנהגיו.

מאחר ובקרים מקובל שימוש במונחים יהודים כלפי יהודים אשכנזים וקרימצ'אקים כלפי יהודים מקומיים שמשפחותיהם סופרות את תלדותיהן בחצי-האי מלפני הכיבוש הרוסי של 1783, אקפיד על השימוש במונחים בהקשרים הללו.

יהדות קרים – עדת כפא

זמן לא רב (ובהחלט במושגים של היסטוריה) חלף מאז שחצי-האי קרים עלה לכותרות בכל העולם בעקבות הכנסת כוחות רוסיה לשטחה הריבונית של אוקראינה בסוף חודש פברואר 2014. אבל אם במושגים של היסטוריה עסקינן, ניתן לראות בקלות שחצי-האי קרים עבר חילופי שלטון יותר מעשר פעמים באלפיים השנים האחרונות. ומה שעושה את סיפור האזור המעניין הזה לעוד יותר מרתק – זאת הקשת הרחבה של הזהויות של השולטים בו. רומאים (מהמאה ה-1 לספה"נ), ביזנטים (כירושה מחלוקת האימפריה הרומית), אורדת הזהב (1250), גנואים (קולוניות בודדות מהמאה ה-14 ועד הכיבוש התורכי בשנת 1475), טטארים (משנת 1441 בעקבות פירוק האורדה), תורכים (1478), רוסים (1783), אוקראינים (1954) ועוד הרבה מרידות קטנות ומעברי שליטה בין השחקנים הגדולים הללו.

בכל התקופות האלו חיו יהודים בקרים. ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה ההלניסטית מראים לנו נוכחות של יהודים דוברי יוונית; חצי-האי היה חלק מהקולוניות של יוון בים השחור. הרומאים השתמשו באזור הנידח  כבמושבת עונשין, ביניהם, בין היתר מורדי מרד בר כוכבא.

אמנם אין לנו כל ידיעה על נוכחות יהודים בקרים בין המאות ה-9 (נפילת ממלכת כוזר) לבין ה-12 (ממצאים ראשונים של קראים בחצי-האי). לכן אנחנו לא יכולים לקשר בין הקהילה לפני ואחרי התקופה.

בתקופה התורכית (1478 - 1783) התפתחו בקרים שתי קהילות יהודיות במקביל – הרבנית והקראית. בסופו של מאבק פוליטי מתמשך הקראים, שבאו ככל הנראה מהמזרח, אזור הים הכספי, ממלכת כוזר לשעבר, עברו להתגורר במערב חצי-האי, באזור עיר הבירה המוסלמית – בחצ'יסאראי. לעומתם היהודים הרבנים (שמאז הכיבוש הרוסי בשנת 1783 מכונים קרימצ'אקים) עברו למזרח קרים וקבעו את מרכז קהילתם בעיר קאראסובאזאר.

יהודי קרים ניהלו קשרים עם יהדות קווקאז וארצות מוסלמיות נוספות. לפי שמות המשפחה הקיימים ניתן גם להסיק על הגירת יהודים בארצות מזרח שונות – גורג'י (השם מצוי גם אצל יהודי גאורגיה ועירק), איזמירלי, בקשי (תורכיה), גבאי, רבי, אשכנזי (ארצות אסלאם שונות)[2].

בשנת 1783 קרים נכבשה על-ידי רוסיה, והקרימצ'אקים קיבלו את כינויים[3]. אחרי כן התחילו לעבור לקרים גם יהודי רוסיה האשכנזים. בנקודה הזאת התחילה ההפרדה בין שתי העדות. בהתחלה זאת הייתה הפרדה ברמת בתי הכנסת ונוסחי תפילה, אבל עם קום ברית המועצות בשנת 1922 וכניסת השלטון החדש לתחומי החינוך ורישום האוכלוסין "היהודים" (האשכנזים) החלו להקפיד שלא להתחתן עם "הקרימצ'אקים" (המזרחיים).

בשנת 1866 אחרי שהוזמן על-ידי סוחר יוצא קרים, הגיע לקאראסובאזאר, הרב חיים חזקיהו מדיני, יליד ירושלים ומחבר ספר "שדי חמד"[4]. לפי התיאור של תולדות המחבר בספר – "בימים ההם היו יהודי קרים כצאן אשר אין להם רועה, ובבוא החח"מ [חיים חזקיהו מדיני] למדינתם קבלוהו בשמחה גדולה ובכבוד רב וישימוהו לראש עליהם ויכבדוהו כראוי לאדם גדול שכמותו. ואמנם רועה נאמן הי' לצאן מרעיתו, במשך כל הל"ג שנה שחי ביניהם הקדיש כל ימיו לייסד ישיבות ולהרבות תורה ויאצל מרוחו עליהם וישרש גם מדות טובות בלבותם".

אכן הרב מדיני חי בקרים במשך 33 שנים, עד לשנת 1899, בה חזר לארץ ישראל ושימש עד פטירתו בשנת 1904 כחכם באשי של העיר חברון, בה נפטר וגם נקבר. עשייתו של חח"מ התרכזה בפתיחת ישיבות ובתי מדרש ובהעברת הקהילה הקרימצ'אקית לנוסח תפילה אחיד – נוסח עדות מזרח. אשכנזים המשיכו להתפלל עם הנוסח שלהם. עד הגעת הרב, הנוסח הנפוץ ביותר בקרב יהודי קרים היה נוסח "מחזור מנהג כפא" שהוא מקרה פרטי של נוסח רומניוטי, עם חלקים נרחבים מתורגמים לשפת המקום.

10 שנים אחרי עזיבתו של הרב מדיני פרצה מלחמת העולם הראשונה, שעבור האימפריה הרוסית הסתיימה במהפכה הבולשביקית, החלפת השלטון והקמת ברית המועצות בשנת 1922. הקרימצ'אקים הצטרפו בשמחה כאזרחים מאושרים למדינה החדשה, שבבסיסה התיאורטי עמד שיוויון לכל אזרחיה. לקראת סוף שנות ה-20 הקרימצ'אקים הפסיקו להשתמש באלף-בית העברי בכתיבה בשפתם ועברו לאותיות קיריליות, בדומה לקבוצות אתניות קטנות נוספות בברית המועצות. ניתן לראות זאת במסגרת מדיניות החילון המכוונת של השליט יוסף סטאלין שביטל את הכתבים המקומיים והעביר אותם לכתב קירילי. אבל מצד אחר, זה יכול להיות התגובה נגד החלטת מוסטפה כמאל אטאטורק, שליט תורכיה, שהעביר את השפה התורכית מהכתב הערבי לכתב לטיני. כחלק ממדיניות החילון, החינוך הדתי שחח"מ השקיע בו מאמץ רב פסק מלהתקיים ובתי ספר כלליים תפסו את מקומו.

אבל זאת עוד לא הייתה המכה האנושה. המכה הסופית הגיעה עם כוחות הנאצים בחורף 1941. כ-10 אלפי קרימצ'אקים חיו אז בקרים, ובמאי 1945, אחרי סוף המלחמה נשארו פחות מאלף ניצולים.

חשוב להדגיש כי אין מדובר בהשוואה בין סגירת בתי הספר העדתיים לבין הרצח ההמוני בשואה. ההשוואה הזאת הינה קשה, בלתי הולמת העליל ואינה נכונה בבסיסה. אבל שני האירועים הללו עומדים על הרצף של היעלמות התרבות העדתית בשני שלבים – ניתוק הרצף התרבותי והשמדת רוב נושאי התרבות אחרי כן – שניהם מהווים מכה אנושה שאינה משאירה לתרבות העדתית יכולת הישרדות כלל וכלל.

אחרי פירוקה של ברית המועצות בשנת 1991 רבים מן הקרימצ'אקים עלו לישראל והיום מתגוררים בארץ כאלף בני העדה. עוד פחות מאלף גרים ברוסיה ובאוקראינה.

קשה להעריך כמה יהודים קרימצ'אים חיים כיום. שכן, רובם אינם מנהלים אורח חיים הלכתי או מסורתי כלשהו, והם מחשיבים כחלק מן העדה גם יהודים בלתי הלכתיים, היינו בנים לאבות קרימצ'אקים. יש המונים  גם חברי קהילה שבמהלך חיפושיהם הרוחניים התנצרו.

ימי תקון בתרבות יהודי קרים

שם היום – תקון – לא הומצא אחרי השואה. המושג "תקון" אצל הקרימצ'אקים מקביל למנהג היארצייט שנוצר אצל יהודי אשכנז והמושג התרחב לרוב העולם היהודי. לא מצאתי מקורות רלוונטיים שמדברים על משמעות השם הזה.

לכאורה, הוא היה נשמע לי כשימוש מעוות של מושג "תיקון" בעברית. זה היה מכניס מימד מיסטי לתוכן יום האבל שדורש מאיתנו תיקון הלב – תיקון עצמי או לחילופין השקעת מאמץ בתיקון נשמתו של הנפטר. יכול להיות שמקור השם אכן מגיע מצפת שבמאה ה-16 פרחו בה חוגי מקובלים שפיתחו את תחום המיסטיקה הקבלית. הוכחה עקיפה לכך יכולה להימצא במנהג כפרות המיוחד שנכלל ברצף ההכנה לנישואין אצל הקרימצ'אקים. לא ברור, האם המנהג התקיים אצלם בערב יום כיפור כמו אצל רוב העם היהודי, אבל אכן נהגו לסובב תרנגול מעל לראשיהם של חתן וכלה בשבוע שלפני חתונתם.

לעומת זאת, שמעתי מגברת נינה בקשי, משוררת ומנהלת מוזיאון התרבות הקרימצ'אקית בעיר סימפרופול שבקרים, שמשמעות השם "תקון" היא "ת'קון", כלומר "תפילה קון"; ו"קון" בשפה טטארית זה "יום". אז "ת'קון" – "יום התפילה" או "יום התפילות". הגברת בקשי טוענת כי המידע הזה שלה בא מזקני העדה, איתם שוחחה, ולמרבה הצער, אין בידי או בידה שום מקור כתוב שיוכיח את הדבר.

אך גם ללא הכרעה לגבי משמעות השם "תקון", עכשיו ברורה יותר החלטתם של זקני העדה הקרימצ'אקית ששרדו את השואה לקרוא ליום הזכרון לאחיהם ואחיותיהם הנספים בשם הזה. החלטה אחרת שלהם מובנת כתוצאה מתהליך ההשמדה התרבותית שהזכרתי לעיל – הם החליטו לקבוע את התאריך לפי הלוח הגריגוריאני האזרחי – 11 בדצמבר, ולא לפי הלוח העברי – כ"א בכסלו. ככל הנראה הלוח העברי יצא משימוש עוד בסוף שנות ה-20 – תחילת שנות ה-30 – 15 – 20 שנה קודם לכך.

יום תקון לזכר הנספים בשואה

ב-11 בדצמבר שנת 1941 בעיר סימפרופול חייב צו הממשל הגרמני הצבאי שפורסם עוד קודם לכן את כל האוכלוסיה "היהודית והקרימצ'אקית" של העיר להתקבץ ביציאה המזרחית של העיר. משם נלקחו לנקודת 10 ק"מ על כביש סימפרופול – פיאודוסיה, חפרו לעצמם קבר אחים גדול והוצאו להורג. היו פקודות דומות בערים אחרות בקרים וכן תהליך ההשמדה היה דומה דיו. אבל 11 בדצמבר זכור כנקודת פתיחה של מעשי הרצח.

לכן החליטו זקני העדה מבין השורדים בשואה, שדווקא היום הזה יהיה ליום הזיכרון. הבחירה דווקא בתאריך הלועזי אינה מפתיעה, כאמור. השאלה היא האם היא מעידה על רמת התבוללות כה גבוהה שכבר הגיעה לשיכחת לוח השנה העברי? או שהייתה לכך סיבה שונה, מורכבת יותר? הרי רק שנתיים אחרי ההחלטה הזאת, יתרחש מאורע שאותו זוכרים יהודי ישראל דווקא בתאריך הלועזי שלו – כ"ט בנובמבר.

מנהגי היום, בעיניי, הושפעו יותר ממנהגי ימי אבלות וזיכרון בתרבות הסובייטית (כתוצאה ממסורת נוצרית אורתודוכסית רוסית) מאשר מן המנהגים היהודיים. הם כוללים שני סוגים את אירועים – טקסים במקומות ההשמדה ההמונית וסעודות זיכרון משותפות.

הטקסים הינם רשמיים מאוד, אפילו שאינם מאורגנים על-ידי השלטונות או גורמים רשמיים אחרים[5]. הם כוללים נאומים של נציגי הקהילות והארגונים היהודים והקרימצ'אקים, תפילות "יזכור", "אל מלא רחמים" וקדיש אבלים עם תוספות בשפה טאטארית-קרימצ'אקית. לפעמים חותמים את הטקס בשירת התקווה ובשירת ההמנון במקומי. אין שירים נוספים. בגלל הצורך בקרבת הטקסים למקומות ההשמדה ההמונית, הם נהוגים בקרים אך לא מחוצה לו.

הטקסים הללו מזכירים מאוד טקסי זיכרון אחרים מסוג סובייטי במבנה שלהם – יום הניצחון ב-9 במאי, יום הזיכרון של נספי מלחמת העולם השניה ב-22 ביוני (יום זיכרון רשמי רק באוקראינה, לעומת יום הניצחון הנחגג בצורה כזו או אחרת בכל מדינותיה של ברית המועצות לשעבר), חג הפועלים ב-1 במאי ואחרים. יש בהם הרבה רשמיות וחסר מעמד רוחני, לטעמי.

סעודות זכרון משותפות משלבות מפגש חברים וקרובים-רחוקים (מסוג סבתא של סבתא משותפת), מאכלי העדה[6], שיריה וקטעי תפילה דומים לאלו של הטקסים. הסעודות הללו חשובות מאוד לאלו מבני העדה שחיים מחוץ לקרים, בחלקים אחרים של רוסיה או בישראל[7], ואינם יכולים לבקר בקברי הנספים.

בסעודה המתקיימת בארץ מעניין לציין שמדובר בעולים של 25 – 30 השנים האחרונות, סוף עידן ברית המועצות ואילך שמציינים את יום התקון. אבל התפוצה הקרימצ'אקית בארצות הברית וקנדה (וגם קבוצה קטנה מאוד בישראל), שהם צאצאים לגלי ההגירה (עליה?) משנות ה-1920, אינם מציינים את היום, ובכלל אינם מקיימים חיי קהילה מיוחדים. באמריקה קרימצ'אקים התערבבו עם היהודים האשכנזים ובארץ ישראל – עם יוצאי ארצות אסלאם. בעקבות כך, הם לא שימרו מסורות של קרימצ'אקים שקדמו לשנות עזיבתם את קרים, ובטח שלא התחברו ליום תקון שלא היה קיים עד אחרי השואה.

וכך נראה שהיום יום התקון הינו יום הזיכרון של העדה הקטנה במספר שהחיבור שלה למסורת ההיסטורית שלה נמצא בדעיכה מתמדת, אם לא התנתקה לגמרי[8]. הוא ממלא את הצורך הכלל-אנושי באבל וזיכרון, אבל קשה למצוא בו סממנים יהודיים כאלו או אחרים. הייתי מאוד רוצה להשפיע על מצב העדה גם בנושא יום התקון בפרט, וגם בנושא החיבור אל מסורת העדה בכלל.

לצערי הרב, גם בתקופת חידוש החיים היהודיים באוקראינה בשנות ה-1990 השליחים השונים, של חב"ד ושל האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת, התעלמו לגמרי מנוכחות העדה שאינה אשכנזית. ויש הבדל כמותי מובהק בין יהודי בוכארה או גאורגיה וקווקאז לבין יהודי קרים. הם פשוט לא יכלו להכריז בקול רם על הייחוד התרבותי שלהם; בין היתר גם כי לא ידעו יותר מדי על התרבות העדתית שלהם.

סיכום

אז האם ניתן לראות משמעות החגים העדתיים עבור החברה הישראלית דרך הפריזמה של יום תקון? אולי דווקא כי קשה מאוד לראות אותו כאחד כזה – חשוב לחברה הישראלית הכללית? הוא היה ונשאר מנת חלקו של יוצאי קרים שהם עצמם נבלעים בקרב יהודי ברית המועצות לשעבר; שגם אוכלוסיית עולים זו מתקשה להתחבר לחברה הישראלית ברמה התרבותית; רק לאחרונה נעשים ניסיונות שונים, אבל הם מתמקדים דווקא בחגים הסובייטים האזרחיים – בעיקר נובי גוד, יום הניצחון על גרמניה הנאצית (9 במאי). כל החגים הללו יכולים לאתגר את הריבוי שבחברה הישראלית, אבל שאלת השייכות של האוכלוסיה הדוברת רוסית דווקא לחברה היהודית בישראל נהיית יותר רלוונטית ואקוטית בגלל הדגשת החגים האזרחיים.

ישנם אלו שמבינים את הבעייתיות הזאת. הם אלו שמעלים דיונים בסגנון החלפת התאריך הלועזי של מועד כזה או אחר לתאריך העברי. למשל, הרב אלכסנדר בורודה, נשיא ארגוני חב"ד ברוסיה, הציע להמיר את תאריך יום הניצחון על גרמניה הנאצית – 9 במאי 1945, לתאריכו העברי – כ"ו באייר ה'תש"ה. ההד של הפרשה היה כה חזק שאפילו בכנסת ישראל דנו בעניין זה ביוזמת חברי סיעת ש"ס. ההצעה, אגב, נדחתה הודות להתנגדות חברי הכנסת דוברי רוסית (ומיותר לציין, כי בסיעת ש"ס אין חברים דוברי רוסית).

קיים גם מימד פלורליסטי, שאני מתבסס עליו, ולפיו עקרונית כל מרכיב מהתמונה הכוללת הינו בעל ערך ומשמעות עבור התמונה הכוללת הזאת ועושה אותה גדולה יותר מסך חלקיה. כך אפילו המועדים שאינם יהודיים במקורם, הינם בעלי ערך עבור החברה הישראלית. על אחת כמה וכמה מועדים של עדות שונות!

כך, למשל, חג הסיגד מחזיר עניין לספרי עזרא ונחמיה שבתנ"ך. הם המקור שמתאר שיבת ציון שהתרחשה לפני יותר מאלפיים שנה, אבל לנו – שבי ציון החדשים – יש מה ללמוד מהם. מימונה מלמדת אותנו בין היתר על ידידות בין יהודים לשכניהם במרוקו. אני סבור כי בכל מועד וחג עדתי יש לנו תובנות ללמוד.

כל הדיון הזה אמנם רלוונטי לחגים הסובייטים האזרחיים שעלו ארצה יחד עם עולי ברית המועצות לשעבר. אך מקום העדה הקרימצ'אקית בקרב יהודות ברית המועצות אינו בולט כלל וכלל. לכן קשה מאוד לקחת את יום התקון ולהרחיב את משמעותו עבור הציבור הישראלי כולו.

לכן, לאור כל המתואר לעיל, המשימה הדחופה והמידית הינה שימור התרבות העדתית של יהודי קרים; שהרי היא עומדת על סף היעלמות טוטאלית. הדחיפות של המשימה הזאת דוחה את שאלת הרלוונטיות של תוכן היום הספציפי לחברה הישראלית; ומניחה בפניה את עקרון "כל ישראל ערבים זה לזה"[9]. במשימה הזאת אנחנו צריכים להתמקד. ושאר השאלות  נשאל אחר כך.

ביבליוגרפיה

• מדיני, חיים חזקיהו, ספר שדי חמד, הוצאת קה"ת, ניו יורק (תשי"ט / 1959).

• קרן, יחזקאל, יהדות קרים מקדמותה ועד השואה, הוצאת ראובן מס, ירושלים (תשמ"א / 1981).

• רואי, יעקב, יהודי ברית המועצות, 1944 – 1964, פרק תשיעי מתוך תולדות יהודי רוסיה, כרך ג' "ממהפכות 1917 עד נפילת ברית המועצות", בעריכת מיכאל בייזר, מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, ירושלים (תשע"ה / 2015).

• Achkinazi, Igor, The Extinction of the Krymchaks at World War II, from Krymchakhlar, vol. 6, Simferopol (2011), pp. 33 – 38 (Russian).

• Kazachenko, Boris, Last Name – the Ethnic Deteminant of the Krymchak?, from Krymchakhlar, vol. 7, Simferopol (2012), pp. 29 – 34 (Russian).

• Kizilov, Mikhail, The Krymchaks: Current State of the Community, from Euro-Asian Jewish Yearbook 5768 (2007/2008), Moscow (2009), pp. 63 – 89.

[1] ומבחינת ההגדרה חצי-האי קרים שהיה תחת שלטון תורכי במשך כמעט 500 שנה יכול להיחשב לארץ מוסלמית, לא פחות מאשר אנדלוסיה הספרדית.

[2] חשוב לציין גם שיש בין יהודי קרים גם שמות משפחה כמו לחנו (פולנית), גוטמן ופישר (יידיש) וכנראה שאבותיהן של המשפחות הללו הגרו לקרים אף הם.

[3] ככל הנראה, המילה "קרימצ'אק" מקורה במושג טטארי "יהודילר קרימצ'א" – יהודי קרים.

[4] "נולד בירושלים ביום ז' חשון ה' תקצ"ג לרב רפאל אליהו ואמו קאלו וידה", תולדות המחבר, ספר שדי חמד, כרך י'.

[5] בחצי-האי קרים לפני היספחותו לרוסיה בשנת 2014, יום ה-11 בדצמבר הוכר כיום אבל לאומי, מאחר ויהודי קרים נחשבים ללאום שקרים הוא מולדתו. הדגל על גג הפרלמנט המקומי הורד לחצי-התורן. היום המצב שונה.

[6] הספר "סודות המטבח הקרימצ'אקי" היה הספר הראשון שהוצא על-ידי קהילת "קרימצ'אכלר" במחודשת בשנת 1989.

[7] ברוסיה קהילה די גדולה של קרימצ'אקים מתגוררת בעיר נובורוסייסק ושם כבר כמה שנים עוסק בבניית הטקסים פעיל בשם לאוניד איזמירלי. אחיו, מיכאל איזמירלי, הוא האיש שמארגן לפחות ב-7 השנים האחרונות את מפגשי יום תקון בישראל.

[8] ויש לדון בעניין הזה בהרחבה, אך אין מקום בעבודה הזאת לכך.

[9] בבלי, סנהדרין כז ע"ב.