מעבדות לחירות, מחירות לשכחה

(פורסם בגיליון מס' 1 של "עט רצון", כתב העת של בית המדרש הישראלי לרבנות בהיברו יוניון קולג')

​

אבקש לספר את סיפורה של משפחתי. בעצם, לא את הסיפור של משפחתי ממש, אלא סיפור יותר גדול, שאני מתיימר לטעון שהיא חלק ממנו. ולא של כל המשפחה אלא של חציה. הסיפור הגדול העצמאי אשר נוגע בחלקו בחלקו של הסיפור הגדול של המשפחה שלי.

אתחיל בסוף – אי-שם "מעבר להרי החושך", יושבת ישיבת "שבי חברון", בעיר שאת שמה היא נושאת בגאוה. בניינה של הישיבה משתייך יחד עם בתים נוספים אחרים בחברון ובירושלים לשורה של רכוש יהודי אשר ננטש בפרעות תרפ"ט. ו25 שנים לפני הפרעות בבית הזה היה גר לא אחר מאשר חכם באשי של העיר חברון – הרב חיים חזקיהו מדיני. שמו של הרב מדיני ידוע בעולם היהודי הרחב בזכות חיבורו רחב ההיקף והיסודי "שדי חמד". אך בטרם הוא הקדיש את 5 השנים האחרונות של חייו לרבנות הראשית של חברון ולפרסום חיבורו, הוא הקדיש 33 שנות חייו לרבנות קהילתית וחינוכית בחצי-האי קרים, על הים השחור, באימפריה הרוסית.

כאן ארשה לעצמי הערת אגב, ואבקש להעלות לשיפוט הקוראים את השאלה, איזה מעשה רבני הוא חשוב יותר (בידיעה שהתשובה מורכבת יותר מ-10 מילים)? האם זה קשה והיומיומי המתפרש על עשרות שנים, אך לא משאיר סימן היכר עצום לעולם היהודי בחוץ, או שזה חיבור כדול או תפקיד גדול שמעלה את בעליו מעלה מעלה, כך שכולם יראו?

בבניין הזה שוכנים שרידי הארכיון של הרב מדיני, וככל הנראה יד חוקרת של איש או אישה לא נגעה בו מעולם. יחד עם זאת, הארכיון הזה יכול לשפוך קצת אור על העדה הזאת (עליה משתייכת משפחה של אמי – והנה החיבור האישי) של יהודי קרים, אשר היום ישנם בכל העולם אולי 2000 יהודים בסך הכל שצאצאים לה, רק איש אחד, בן 96, מדבר את שפתה. ומי יודע, מתי והאם בכלל יגיע המחקר אל הארכיון הזה.

למזלנו, היה הרב מדיני אב ל3 בנות (בנו מת בצעירותו) אשר כולן התחתנו עם היהודים המקומיים בקרים. שלושת חתניו של הרב מדיני הפכו להיות תלמידיו הנאמנים ביותר. אחד מהם – הרב נסים הלוי צחציר (למעשה "צ'חצ'יר", אבל האות "CH" בשפה הקרימצ'אקית נכתבה בצד"י ולא היה בה עיצור "צ" כלל וכלל) – בחר לעסוק בפרסום ספרים מתורגמים לשפה המקומית כדי שיותר יהודים יהיו מסוגלים להתחבר לארון הספרים היהודי וליצירות הליטורגיות.

צחציר פרסם שלושה ספרונים תחת כותרת "נעימות בימין נצ"ח" ובהם בקשות לפני תפילת שחרית (מסידור נוסח עדות מזרח), זמירות שבת ועוד. בנוסף הוא פרסם את שיר השירים ואת מגילת רות מתורגמים ומפורשים בשפה הקרימצ'אקית. אבל היום אבקש להתמקד בהגדה של פסח.

כפי שניתן לראות בעמוד השער שלו, "סדר הגדה של פסח נערך ונעתק לשפת טאטר המדֻברת בינינו פה במדינת קרים לתועלת בני עמי הקרימצאקים הי"ו". על אף החיבור שהתקיים ככל הנראה בעת ביקורו של צחציר בארץ ישראל אצל חותנו בתחילת המאה ה-20, הוא פורסם באימפריה הרוסית; וכך מצוין בעמוד נפרד אחרי עמוד השער בשפה הרוסית – מאושר ע"י הצנזורה, ורשא 16 בדצמבר 1903.

בדיוק כמו שבתרגום של מגילת רות נעשה שימוש במדרשים, כך אף בתרגום האגדה ישנו תרגום ישיר ומדויק, אך במקומות החשובים (ובעיקר בפתיחה ל"מגיד") ישנם הסברים רחבי היקף בשפה הקרימצ'אקית. הכל שירת את המטרה – להפוך את השמירה על המנהגים ממצב של "מצוות אנשים מלומדה" למצב של הבנה וכוונה.

אם תרצו להיכנס ולראות את העותק של ההגדה הזאת באתר Hebrewbooks, תמצאו בה גם נוסח ברכת המזון מאוד מיוחד שאף הוא מגיע מנוסח קהילות ספרדיות אבל לא פגשתי אותו באף סידור ספרדי שנתקלתי בו בדרכי – "הזננו ולא ממעשינו, ומפרנסנו ולא מצדקתנו" בברכה הראשונה, התחלה מיוחדת לברכה השניה "על ארצנו ועל נחלת אבותינו נודה לך" ועוד.

בסופה של ההגדה ישנה רשימה ארוכה של האנשים בקרים שתרמו את כספם לזכר יקיריהם כדי שההגדה תראה אור, ביניהם שלושה סבי הורים של אמא שלי - יהודה בן משה פורים ומשה בן יעקב לוי מקראסובאזר וכן אברהם בן משה לוי מקערץ (קרץ' – עיר מולדתי).

כאמור, על אף העבודה האדירה של נסים צחציר, היא לא הניבה פרי. היום, 115 שנים אחרי, אין כמעט אף איש בעולם שיכול לקרוא את חציה הקרימצ'אקי של ההגדה הזאת. המהפכה הסוציאליסטית של 1917 "שחררה" את יהודי קרים מההגבלה אל תחום המושב ומבתי הספר והחינוך המסורתיים. הצבא הנאצי השמיד את רוב העדה. מן החירות והמעמד החדש ככל העמים של ברית המועצות הצעירה, יהודי קרים שורדו ואולצו לעסוק בדברים שהיו אז חשובים יותר, על אף המחיר.

ובכן, שרידי תרבותם המיוחדת עדיין נמצאים פה ושם. וגם נכדי נכדים של הרשימה הארוכה ההיא אשר משתתפיה היו מוכנים להשקיע מכספם על מנת לשמר את המסורת של יהודי קרים. צריך רק לחפש.